בשבוע שעבר צוין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כהמשך ישיר, השבוע מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת יום העצמאות.
גם האירועים הללו במקורם בהיסטוריה התרחשו כך בסמיכות זה לזה, כאשר השואה האיומה היותה טיעון לכך שיש צורך דחוף במדינה שתהיה בית לעם היהודי ועל מנת למנוע היתכנות של שואה שניה.
שבעים שנה חלפו. המדינה הקטנה יכולה לציין בסיפוק את כברת הדרך שעברה ואת ההישגים שצברה. אולם המטרה הראשית להיות בית לעם היהודי ובכך לשנות את מצבו הנרדף התמידי, לא הושגה. יהודים חיים ומצליחים בכל מקום בגלובוס ולאו דוקא בישראל, ואנטישמיות פושה בכל מקום ודוקא בשל קיומה של מדינת ישראל.
אי אפשר שלא להסיק מזה, שגם בדרכינו אל ההצלחה יתכן שנטעה למרות הכל בדרך, או שנחטיא את המטרה למרות כל הצלחותינו הנלוות.
אין זו סיבה להתייאש, ובכך לאבד כל סיכוי. אבל כן חשוב שנזכור את המרכיב הנוסף שבידיו נמצא באמת המפתח להצלחתינו.
"כי הגזירה אמת והחריצות שקר"
(רבינו בחיי, חובות הלבבות)