אחת מהדמויות המשמעותיות ביותר שהסעירו את רוחי שנים רבות, היתה ללא ספק, דמותו רבת ההוד של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל.
ולמה?
בגדול, ניתן לתאר את מסע חייו המופלא בכמה מילים.
כבר בראשית שנותיו הוא עלה על הכביש הנכון כשהחליט פשוט ללמוד, יותר נכון – רק ללמוד. הכביש הפך לאוטוסטרדה והלימוד הפך לאובססיה, והמשך שנותיו היו דבוקות לגמרא באופן מעורר השתאות.
לעיתים היה מרים עיניים תמהות באמצע לימודו לנוכח הפרעה כל שהיא לא מובנת, אך לא יותר ממספר שניות חלפו עד שחזר לגמרא. וההפרעה – שתישאר לא מובנת, למי יש זמן לזוטות כאלו כשיש גמרא לפניך.
הצימאון שלו ללימוד היה יותר מכל דבר שאפשר להביא כמשל. יותר מאלכוהוליסט לאלכוהול, יותר ממעשן לסיגריות, יותר מתאב בצע לכסף. יותר מהכל. וזה הביא לתופעות מופלאות כמו אדם בגיל מאה שמזנק ממיטתו ב2 לפנות בוקר אחרי פחות מ4 שעות שינה ורץ לגמרא, כי כמה שעות אפשר לשאת את הגעגועים והצימאון האלה.
והמתיקות ששאב מהלימוד, זה לחלוטין למעלה מכל דבר הקיים בעולם. כמו שאפשר לקלוט מהקטע הבא, שהוקלט ללא ידיעתו, וקיבל את העיבוד הבא:
איפה עוד יש בעולם אי של רוגע ושלווה עילאית כזאת? איפה??
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
והנה עוד:
ועוד:
וזה בהחלט מעורר קנאה.
האם באמת רק הרב אלישיב היה יכול? האם זו נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה כאלו?
האם לא יכול כל אחד לרכוש לעצמו לפחות חלק קטן, כלשהו, מההנאה הזאת, מהגדלות הזאת?
האם יתכן שיש מעצורים שיכולים לשלול מאדם להשיג נתח מהעולם המתוק הזה של לימוד הגמרא? האם לא תימצא הדרך לעשות זאת אף על פי כן?
מוכרח להיות שלפחות חלק מזה נמצא בהישג ידו של כל אחד שירצה לעשות זאת, בצורה התואמת את אפיו ותכונותיו. וכך הרב אלישיב עצמו היה אומר לשואלים אותו.
הרהרתי בדבר שנים מספר, וצברתי עוד מעט חויות עד שהחלטתי ועשיתי מעשה, שבעזרת ה' אספר עליו בפרקים הבאים.