אנשי הרפואה בתקופת הקורונה

היה זה לפני כמה שבועות, כשעדיין הדיבורים על הסגר עוד לא היו כאן, הקורונה אצל רבים מאיתנו היתה עוד מילה בסינית, והדאגות שלנו היו איך יגיעו המשלוחים שהזמנו מסין. הגעתי יום אחד לקופת החולים לצורך סידור כלשהו, על פתח הסניף היו תלויים שלטים שביקשו ממי שהיה בסין בשבועיים הקרובים לדווח על כך, לא יותר.

חשבתי לנצל את ההזדמנות שאני כבר שם כדי לשאול שאלה את אחת הרופאות שם שלא היה לי תור אליה לאותו יום. אני זוכר את ההלם ואת הצחוק שתקף אותי בהתחלה למראה החלחלה שלה מהופעתי הבלתי צפויה בפתח חדרה, ואת החרדה שבה מיהרה לכסות את פניה במסכה ולבקש ממני ללכת הביתה ולהתקשר אליה בטלפון.

וירוס הקורונה

תופעה זו חזרה כמה וכמה פעמים במהלך השבועות הבאים, כשהקורונה התקרבה וכבר התיישבה כאן בארצינו, ועדיין – אנשי רפואה שיצא לי לפגוש ושבימים כתיקונם אני מכיר את ההתנהלות שלהם והם ממש לא חרדתיים או פחדנים, היו לחוצים ומחמירים מאוד בקיום התקנות למניעת ההדבקה בקורונה, הרבה יותר מכל אדם אחר שפגשתי.

חשבתי על זה הרבה. למה זה כך? האם מפני שהם יותר פגיעים כי הם פוגשים הרבה אנשים? מן הסתם קופאית בסופר פוגשת יותר אנשים. האם מפני שהאנשים שהם פוגשים יותר חולים? יתכן. אבל הקורונה מדבקת גם מאנשים בריאים שנושאים את הנגיף, כך שאנשים חולים הם לא יותר מדבקים מאנשים בריאים. אז מה ההבדל?

אמונת הרופאים

אף אחד מאיתנו לא ראה את וירוס הקורונה. מעטים ביותר האנשים שראו אותו, דרך מיקרוסקופ כמובן. אדם מן השורה צריך להאמין לדיווחים אודותיו.

רוב האנשים גם לא ראו בעיניהם חולי קורונה. למרות שבזמן כתיבת השורות כבר למעלה מ3 מליון איש חלו ברחבי העולם. עדיין כנראה רוב העולם לא פגשו בעצמם חולה.

המידע שיש לנו, מגיע מדיווחי חדשות, ממידע באינטרנט, ברשתות החברתיות, סרטונים, וכדומה. אנחנו לא יודעים שהמידע הזה נכון, לא בדקנו אותו בעצמנו, אבל אנחנו מאמינים שבסיס הדברים נכון, למרות כמויות הדיס אינפורמציה והפייק ניוז בעלי התפוצה הרחבה. זאת אומרת שכולנו בעצם משתמשים ביכולת שלנו להאמין, באמונה שלנו, ועל בסיס האמונה הזאת אנחנו מקבלים ושופטים את הדיווחים ומיישמים את התקנות.

האמונה של אדם רגיל בקיומו של הוירוס, והאמונה של רופא בקיומו, היא שונה לחלוטין. הרופא יודע הרבה פרטים אודות חיידקים ווירוסים, ואולי גם ראה אותם בעצמו במסגרת לימודיו או עבודתו. הוא רואה בעצמו איך הידע שלו אודות וירוסים וחידקים בלתי נראים, שמופיעים בתיקי המטופלים שלו, מתרחש הלכה למעשה במהלך מחלה ידוע מראש ובדרכי ריפוי קבועות פחות או יותר.

הידע של הרופא לגבי מה שהוא נדרש להאמין בו, הוא ההבדל בינו לאחרים. ומכאן מגיע גם ההבדל בגישה שלהם בפועל, בזהירות שלהם, ובחרדה שלהם. האמונה שלהם במה שלימדו אותם היא רחבה וכוללת הרבה מאוד ידע, והרבה מאוד חיכוך עם מציאות המלמדת אותם שאכן מה שלמדו מופיע בפניהם, כך שהיא נהפכת להם לאמונה מוחשית. הם לא יחשבו שהם מאמינים, הם יאמרו לכל שואל, שהם יודעים.

האמונה בא-ל חי וקיים

כל אדם בעולם מאמין. מי שזכה והוא שומר תורה ומצוות, הוא מאמין באמונה הנכונה, בבורא העולם ובתורתו.

אבל יש אמונה ויש אמונה. יש אמונה של אדם מן השוק, שמצהיר כי הוא מאמין באלוקים, אך האמונה שלו לא גורמת לו לחרוד מפניו או לדקדק במצוותיו. הוא חי את חייו, ופורע את חובו לאלוקים כפי הבנתו הדלה.

אבל יש אמונה של רופאים. זו אמונה עמוקה ורחבה, בעלת ידע רב, אמונה שמלמדת איך לראות את העולם במבט המבין עומק ורום, אמונה השומעת את דבר ה' מבעד למציאות, אמונה של תלמידי חכמים היודעים ומכירים את בוראם, חשים בו ועובדים אותו. עלינו לחתור להיות מבעלי אמונה כזאת, לדעת ולהכיר את בוראנו, להעמיק איתו את הקשר, לחוש בו בכל רגע ובכל מצב, ולאהוב אותו.

מצות האמונה היא: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

ומיד אחר כך: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

בעקבות חג השבועות

בתחילת השבוע הנוכחי ציין עם ישראל את חג השבועות, החג שנקרא כך מפני שמתכוננים אליו במשך שבעת השבועות של ספירת העומר.

החג הזה הוא שונה משאר החגים בכך שאין בו מצוה כלשהי המיוחדת לו. אין בו משהו שיהיה דומה למצה של פסח, לשופר של ראש השנה, לצום של יום כיפור ולסוכה וללולב של חג הסוכות. לכאורה עוד יום שבתון סתמי, ולפיכך הוא מעורר תהיה: מה יחודו של היום הזה, ואיזה מסר הוא מביא אלינו? ולשם מה התכוננו אליו במשך שבעה שבועות?

איך אתם הקוראים חגגתם את החג? מן הסתם אכלתם ארוחה חלבית משובחת, נהניתם מיום החופש, אולי גם אמרתם תהלים כראוי ליום פטירתו של דוד המלך. אבל האם לא הרגשתם את הספק המנקר, התוהה, איזה תוכן יש ליום הזה?

בתפילה אנו מציינים שיום חג השבועות הוא יום מתן תורתינו. מתן תורה הוא אירוע השיא החותם את אירועי יציאת מצרים, שהתחילו עם עשרת המכות שניתכו על המצרים במטרה להראות לעולם את מציאותו וגדולתו של בורא העולם, המשיכו עם יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות בת מאות שנים לחירות ביד רמה, ולאחר שבוע הצלתם המופלאה מפרעה הרודף אחריהם בנס קריעת ים סוף, שהדיו זעזעו את כל האנושות מאותה תקופה ועד היום, ובתום חמישים יום מיציאתם משעבוד מצרים, עמדו בני ישראל למרגלות הר סיני ונכנסו בברית עם הקדוש ברוך הוא על כך שהם עמו והוא אלוקיהם, ואז נתן לנו הקב"ה את התורה. ומאותו יום ועד היום אנו העם הנבחר השומר על התורה מכל משמר. כל העליות והמורדות אותם עברנו בכל אלפי שנות הסטוריית עמנו מאז, קשורים בדבר הזה – כמה ואיך שמרנו על המתנה שקיבלנו בחג השבועות הראשון בשנת יציאתנו ממצרים, על התורה.

זו הסיבה שאין בחג השבועות מצוה מיוחדת. חג השבועות לא בא לציין זכרון לדבר שהיה בעבר כמו היציאה לחרות שהיתה בפסח, או ישיבת ענני הכבוד שהיתה בסוכות, הוא גם לא בא לציין דבר הקורה במיוחד באותו יום, כמו יום הדין שבראש השנה או הסליחה שביום כיפור.

התורה שניתנה לנו בחג השבועות לפני יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה מלווה אותנו יום יום, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, בלי הבדל בין יום לחבירו, בין רגע למשנהו. וחג השבועות שנחגג כמו עוד סתם יום שבתון ממחיש לנו את העובדה הזאת דוקא על ידי העדר מצוה מיוחדת כל שהיא, מפני שאי אפשר לתפוס מעשה מצוה גדול ככל שיהיה או רגע נעלה ככל שיהיה שיהיה בו יתרון כל שהוא על פני מעשים או זמנים אחרים, ביחס לקשר שלנו עם התורה, שהוא עומד איתנו בעצמה שווה כל רגע ורגע. כך נצטוינו: והגית בו יומם ולילה.

המסר הזה אולי נתפס היטב על ידי הישיבות וכלל בני התורה העוסקים בדרך כלל בתורה, ואכן מציינים את חג השבועות בהגברת הלימוד ובלימוד במשך כל ליל החג. אבל זה נוגע לכל אחד ואחד מהעם, כי יחודינו בתורתינו, לא בארץ שכמותה יש גם לעמים אחרים, ולא בשום סממן לאומי אחר, שבהם יש טובים מאיתנו. במה אנו מיוחדים כעם היהודי, שנבחרנו על ידי ה' להיות עמו הנבחר, על ידי ה' להיות עמו הנבחר, על ידי שנבחרנו לשאת את דגל התורה והאמונה, ולשאת באחריות הגדולה הנגזרת מכך, אחריות המורגשת היטב בהיותנו המצפן של העולם כולו, וערש התרבות האנושית כולה.

להיות מוכנים לעתיד – החכם עיניו בראשו

מה קורה לכסף שלנו כשיש לנו בחיים מצבים חריגים?

השבוע נאלצתי לבלות בוקר אחד בבית חולים עם אחד מבני משפחתי. לא נעים, ברוך ה' גם לא היה נורא. עובר.

אולם בעקבות אותו בוקר, ניקרה בראשי מחשבה מטרידה. בבית החולים סבבו הרבה אנשים שבאו לקבל טיפול או שליוו קרוב, שביום יום הם עובדים כשכירים, בעלי עסקים, וכו', ואילו היום הם כאן, בבית החולים, ולא עובדים. הם בעצם מפסידים כסף.

אילו זה קורה יום אחד או כמה ימים, זה לא ממש נורא ומתגברים על זה. אבל זה הדליק לי נורה אדומה, כי החיים לא מגלים לנו מראש מה מצפה לנו בעתיד, ויש הרבה אנשים שהיו בריאים פעילים ומפרנסים, ולפתע חלו או נפגעו בתאונה ח"ו, או שנאלצו להיות צמודים לבן משפחה שחלה. ואפילו לא במקרים דרמטיים כאלו, אלא רק ילד שהחל לגלות קשיים וצריכים להסתובב איתו באיבחונים או טיפולים דידקטיים או רגשיים, כולם מכירים את זה.

ואז מה? מאבדים ימי עבודה? העסק נכנס לסיחרור? ובדיוק בזמנים בו הכסף חשוב כל כך?

המימד הרגשי של בעיה כלכלית בזמנים קשים

אני נזכר שסיפר לי אחד שאיבד את אשתו (המדהימה) בגיל צעיר, היא היתה חולה כמה שנים בסרטן, ותוך כדי זה הוא נאלץ להתמודד עם העסק הקורס שלו, וכמה הוא כואב היום שדווקא בזמנים האלו הוא לא היה מספיק פנוי להיות איתה כי הוא היה רדוף מהמצב הכלכלי שלהם.

המסקנה שלי מזה, שכמו שכולם מבינים שצריכים להתכונן לפנסיה, ולעשות ביטוח רפואי, כך צריך לדאוג לרשת ביטחון כלכלית לעת צרה. וכבר מעכשיו.

מאיפה נמציא רשת ביטחון כלכלית?

מה שמתאים בשביל זה, זה לדאוג למקורות הכנסה נוספים, כאלה שמסוגלים להכניס כסף גם בזמנים קשים, אם בדמות נכסים מניבים, או שהם דורשים עבודה מועטת שניתן לעשות בתנאים לא רגילים.

מקורות הכנסה כאלה צריכים להיות:

  • בלי בוס. כדי שנהיה גמישים בצורה מקסימלית
  • ללא צורך בכלים מיוחדים
  • ללא צורך בהכשרה מיוחדת או תוארים שאין לנו
  • ללא תלות במערך כלשהו, אם זה מוצרים או ספקים, שירות, או כל מה שלא נוכל לספק בזמנים קשים או עסוקים. וגם היום כשאנחנו כבר עובדים ועסוקים בעסק או בעבודה שלנו.
  • ללא תלות במקום מסויים
  • ללא תלות בשעות מסוימות. כדי שגם אם הזמן שלנו הוא בשעות הזויות, זה יהיה אפשרי
  • פוטנציאל פסיבי. שיש מצב של הכנסה גם כשעוברים ימים ללא עבודה
  • שכוללים בניית נכסים קיימים ומניבים לאורך זמן

לא דמיוני מדי?

אוקיי, זה נשמע דמיוני לגמרי. אני מודה. אבל לא הייתי כותב את כל הפוסט הזה אם לא היה לי משהו להציע בנידון. ויש לי.

אני לא מגלה את אמריקה לאף אחד, אבל כן, האינטרנט, הוא יכול להיות מקור ההכנסה הזה. ויש כל כך הרבה דרכים לייצר כסף באמצעות האינטרנט באופן שעונה על כל התנאים שכתבתי, ויש כל כך הרבה אנשים שכבר עושים את זה, ומרויחים סכומים שכבר אין להם הצדקה לעבוד במשהו אחר, במשרד חונק או בעסק מייגע.

כסף באינטרנט? איזה עבודה זו?

מאיפה מתחילים?

אפשר להתחיל לחפש בגוגל ובבלוגים ולמצוא ים של חומר על זה, לבחור דרך שמוצאת חן בעינינו ולהתחיל ליישם. אבל לקחת את זה ברצינות, אם רוצים באמת להצליח. באופן אישי אני מכיר אנשים שניסו את התחום, והיה מאוד ברור שהגישה שלהם מלכתחילה ניבאה מראש לאיזה תוצאות הם יגיעו. ולקחת ברצינות זה אומר ללמוד את זה בצורה יסודית, ואפילו לקנות קורסים, ויש באינטרנט קורסים מעולים למי שלומד ברצינות ומיישם.

המלצה שלי למקום טוב להתחיל ממנו

נכון לשעת כתיבת הפוסט, יש סדרת סרטונים שאני ראיתי לפני כמה שנים ושמאוד פתחה לי את העיניים בנושא הזה, ועכשיו היא שוב זמינה לכמה שבועות. הסדרה של אדם טל ונקראת "מאני האקינג", ועוסקת בתחום של שיווק שותפים (מודל שבו כל אחד יכול לקדם באינטרנט מוצרים שונים ולקבל עמלה על מכירה) ואני מאוד ממליץ לצפות בה, ומי שמתחבר לתכנים שלה להמשיך וללמוד וליישם.

בשורה תחתונה, בעצם הכנסה נוספת מהסוג הזה טובה לכל אחד ולכל זמן, לא כך?

שוב: כאן הקישור לסדרה "מאני האקינג".

מבחן ה"למה"

החיים של כולנו עמוסים וטרודים במידה כזאת שכמעט תמיד אנחנו שוכחים לחשוב על המטרה המרכזית שלנו בחיים.

החיים מורכבים מאין ספור פרטים קטנים, רגע רודף רגע, ואנחנו עסוקים בהישרדות היומיומית ובמשימות קטנות.

אם נעצור רגע ונחשוב טיפה, ניזכר שיש לנו איזו השקפה על החיים, ערכים החשובים לנו ומטרות טובות, ויתכן שבשטף המשימות והאירועים מה שאמור היה להיות במרכז חיינו נדחק לצד, וחבל.

איך נוכל לזהות אם אנחנו בדרך הנכונה או שסטינו ממנה?

ננסה לזהות את הדבר המרכזי והשורשי ביותר, שהוא הנקודה החשובה לנו ביותר במקום הכי פנימי ועמוק, ואז נוכל גם לכוון את המצפן שלנו לשם ולדאוג שהערכים והמטרות החשובים לנו לא יישכחו.

אחד המבחנים המוצלחים לזהות את הערך המרכזי שלנו בחיים הוא תרגיל שהולך בערך ככה:

נתפוס משהו שאנחנו עושים, לא חשוב מה, ונשאל את עצמנו "למה אנחנו עושים את זה?". נרשום את התשובה.

נשאל את עצמנו שוב "ולמה?", ונרשום את התשובה, ושוב "ולמה?", ושוב ושוב, עד שנגיע לשלב בו לא נוכל לשאול יותר למה, זו המטרה בעצמה.

זה יכול להפתיע אותנו, אולי נגלה שאנחנו עסוקים בדברים שוליים, אולי נגלה שהמטרה שלנו צריכה קצת "שיפוץ"… אולי נשמח לגלות שבאמת לעשייה הקטנה היומיומית שלנו יש משמעות גדולה.

והמשמעות הגדולה ביותר שנרויח מהתרגיל הזה, לזכור שיש לנו חלום, מטרה, משמעות, ואם גילינו שאין, אז הגיע הזמן להתחיל לחלום!

לחיי משמעות ועשיה והגשמת חלומות

איך לא לתת לקשיים לעמוד בדרכינו?

היתה לי שיחה היום עם הורים לילד מתוק בן 12 שסובל מתסמונת טורט עם הפרעת קשב וריכוז וחרדות.

הלב שלי התכווץ לשמע התיאורים על מה שעובר עליו. יש לו טיקים משמעותיים ומורגשים, בין השאר גם שיעולים קולניים וחזרה על דברים שהוא שומע. תארו לכם ילד כזה שמבלה שעות רבות במסגרת בית הספר, שם נדרש ממנו לשבת בהקשבה שעות רבות, ובמשך השעות האלו הוא מתמודד עם דחף בלתי נשלט כמעט לשיעולים קולניים וכשהוא לא משתעל אז הוא חוזר אחרי המורה.

במחשבה נוספת, כמה סבלנות והכלה נדרשים מהסביבה שלו, מהחברים, מהמורה. ולא תמיד יש את הסבלנות הזאת, ואז הוא סובל שוב מיחס עוין, מהצקות, מלעג.

עצוב.

במהלך שש השנים האחרונות הוא הספיק לעבור טיפולים פסיכולוגיים, אימוני שליטה בטיקים, תרופות לקשב ותרופות לחרדות, וללא הועיל…

דיכאון…

אני קורא את השורות שכתבתי וממש מרגיש איך הדיכאון זוחל אלי.

אבל – כמה מפליא, הילד הזה ממש לא בדיכאון! הוא לוחם! הוא מהמצטיינים בכיתתו, וחלק מהסבל שלו נגרם – לא להאמין – מילדים שמקנאים בהצלחתו!

הילד הזה יגיע עוד רחוק. ומה שאנחנו צריכים ללמוד מזה, שגם אנחנו צריכים להיות מסוגלים וצריכים להתייחס ככה למעצורים ולמחסומים שלנו. כי האמת היא שהכל זה 5% אמת ו95% תירוצים, כדי שנוכל להתעצל ולא לקום ולעשות.

אז מהו הדבר האחד שאני / אתה / את, נעשה היום למרות התירוצים ולמרות הקשיים שלנו??