איך לא לתת לקשיים לעמוד בדרכינו?

היתה לי שיחה היום עם הורים לילד מתוק בן 12 שסובל מתסמונת טורט עם הפרעת קשב וריכוז וחרדות.

הלב שלי התכווץ לשמע התיאורים על מה שעובר עליו. יש לו טיקים משמעותיים ומורגשים, בין השאר גם שיעולים קולניים וחזרה על דברים שהוא שומע. תארו לכם ילד כזה שמבלה שעות רבות במסגרת בית הספר, שם נדרש ממנו לשבת בהקשבה שעות רבות, ובמשך השעות האלו הוא מתמודד עם דחף בלתי נשלט כמעט לשיעולים קולניים וכשהוא לא משתעל אז הוא חוזר אחרי המורה.

במחשבה נוספת, כמה סבלנות והכלה נדרשים מהסביבה שלו, מהחברים, מהמורה. ולא תמיד יש את הסבלנות הזאת, ואז הוא סובל שוב מיחס עוין, מהצקות, מלעג.

עצוב.

במהלך שש השנים האחרונות הוא הספיק לעבור טיפולים פסיכולוגיים, אימוני שליטה בטיקים, תרופות לקשב ותרופות לחרדות, וללא הועיל…

דיכאון…

אני קורא את השורות שכתבתי וממש מרגיש איך הדיכאון זוחל אלי.

אבל – כמה מפליא, הילד הזה ממש לא בדיכאון! הוא לוחם! הוא מהמצטיינים בכיתתו, וחלק מהסבל שלו נגרם – לא להאמין – מילדים שמקנאים בהצלחתו!

הילד הזה יגיע עוד רחוק. ומה שאנחנו צריכים ללמוד מזה, שגם אנחנו צריכים להיות מסוגלים וצריכים להתייחס ככה למעצורים ולמחסומים שלנו. כי האמת היא שהכל זה 5% אמת ו95% תירוצים, כדי שנוכל להתעצל ולא לקום ולעשות.

אז מהו הדבר האחד שאני / אתה / את, נעשה היום למרות התירוצים ולמרות הקשיים שלנו??