בעקבות חג השבועות

בתחילת השבוע הנוכחי ציין עם ישראל את חג השבועות, החג שנקרא כך מפני שמתכוננים אליו במשך שבעת השבועות של ספירת העומר.

החג הזה הוא שונה משאר החגים בכך שאין בו מצוה כלשהי המיוחדת לו. אין בו משהו שיהיה דומה למצה של פסח, לשופר של ראש השנה, לצום של יום כיפור ולסוכה וללולב של חג הסוכות. לכאורה עוד יום שבתון סתמי, ולפיכך הוא מעורר תהיה: מה יחודו של היום הזה, ואיזה מסר הוא מביא אלינו? ולשם מה התכוננו אליו במשך שבעה שבועות?

איך אתם הקוראים חגגתם את החג? מן הסתם אכלתם ארוחה חלבית משובחת, נהניתם מיום החופש, אולי גם אמרתם תהלים כראוי ליום פטירתו של דוד המלך. אבל האם לא הרגשתם את הספק המנקר, התוהה, איזה תוכן יש ליום הזה?

בתפילה אנו מציינים שיום חג השבועות הוא יום מתן תורתינו. מתן תורה הוא אירוע השיא החותם את אירועי יציאת מצרים, שהתחילו עם עשרת המכות שניתכו על המצרים במטרה להראות לעולם את מציאותו וגדולתו של בורא העולם, המשיכו עם יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות בת מאות שנים לחירות ביד רמה, ולאחר שבוע הצלתם המופלאה מפרעה הרודף אחריהם בנס קריעת ים סוף, שהדיו זעזעו את כל האנושות מאותה תקופה ועד היום, ובתום חמישים יום מיציאתם משעבוד מצרים, עמדו בני ישראל למרגלות הר סיני ונכנסו בברית עם הקדוש ברוך הוא על כך שהם עמו והוא אלוקיהם, ואז נתן לנו הקב"ה את התורה. ומאותו יום ועד היום אנו העם הנבחר השומר על התורה מכל משמר. כל העליות והמורדות אותם עברנו בכל אלפי שנות הסטוריית עמנו מאז, קשורים בדבר הזה – כמה ואיך שמרנו על המתנה שקיבלנו בחג השבועות הראשון בשנת יציאתנו ממצרים, על התורה.

זו הסיבה שאין בחג השבועות מצוה מיוחדת. חג השבועות לא בא לציין זכרון לדבר שהיה בעבר כמו היציאה לחרות שהיתה בפסח, או ישיבת ענני הכבוד שהיתה בסוכות, הוא גם לא בא לציין דבר הקורה במיוחד באותו יום, כמו יום הדין שבראש השנה או הסליחה שביום כיפור.

התורה שניתנה לנו בחג השבועות לפני יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה מלווה אותנו יום יום, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, בלי הבדל בין יום לחבירו, בין רגע למשנהו. וחג השבועות שנחגג כמו עוד סתם יום שבתון ממחיש לנו את העובדה הזאת דוקא על ידי העדר מצוה מיוחדת כל שהיא, מפני שאי אפשר לתפוס מעשה מצוה גדול ככל שיהיה או רגע נעלה ככל שיהיה שיהיה בו יתרון כל שהוא על פני מעשים או זמנים אחרים, ביחס לקשר שלנו עם התורה, שהוא עומד איתנו בעצמה שווה כל רגע ורגע. כך נצטוינו: והגית בו יומם ולילה.

המסר הזה אולי נתפס היטב על ידי הישיבות וכלל בני התורה העוסקים בדרך כלל בתורה, ואכן מציינים את חג השבועות בהגברת הלימוד ובלימוד במשך כל ליל החג. אבל זה נוגע לכל אחד ואחד מהעם, כי יחודינו בתורתינו, לא בארץ שכמותה יש גם לעמים אחרים, ולא בשום סממן לאומי אחר, שבהם יש טובים מאיתנו. במה אנו מיוחדים כעם היהודי, שנבחרנו על ידי ה' להיות עמו הנבחר, על ידי ה' להיות עמו הנבחר, על ידי שנבחרנו לשאת את דגל התורה והאמונה, ולשאת באחריות הגדולה הנגזרת מכך, אחריות המורגשת היטב בהיותנו המצפן של העולם כולו, וערש התרבות האנושית כולה.

ליום השואה וליום העצמאות

בשבוע שעבר צוין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כהמשך ישיר, השבוע מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת יום העצמאות.

גם האירועים הללו במקורם בהיסטוריה התרחשו כך בסמיכות זה לזה, כאשר השואה האיומה היותה טיעון לכך שיש צורך דחוף במדינה שתהיה בית לעם היהודי ועל מנת למנוע היתכנות של שואה שניה.

שבעים שנה חלפו. המדינה הקטנה יכולה לציין בסיפוק את כברת הדרך שעברה ואת ההישגים שצברה. אולם המטרה הראשית להיות בית לעם היהודי ובכך לשנות את מצבו הנרדף התמידי, לא הושגה. יהודים חיים ומצליחים בכל מקום בגלובוס ולאו דוקא בישראל, ואנטישמיות פושה בכל מקום ודוקא בשל קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר שלא להסיק מזה, שגם בדרכינו אל ההצלחה יתכן שנטעה למרות הכל בדרך, או שנחטיא את המטרה למרות כל הצלחותינו הנלוות.

אין זו סיבה להתייאש, ובכך לאבד כל סיכוי. אבל כן חשוב שנזכור את המרכיב הנוסף שבידיו נמצא באמת המפתח להצלחתינו.

"כי הגזירה אמת והחריצות שקר"

(רבינו בחיי, חובות הלבבות)

גן המבוכה, ואיך הוא יוציא אותנו מהבילבול?

כשאני לעצמי מה אני, אמרו חכמי ישראל.

תמיד זה היה נכון שאין צורך שכל אחד ימציא לעצמו מחדש את הגלגל. ככה גם האנושות התקדמה ומתקדמת עוד ועוד, על  בסיס הידע הקיים אותו לומדים וממנו מתקדמים הלאה.

וכך גם כל אחד בחייו הפרטיים, בכל סיטואציה או התמודדות שהוא נפגש בה, סבירות גבוהה שמישהו כבר עבר מצב כזה בהצלחה ויש לו מה ללמד אותנו.

למצוא מורה לחיים

אז איך נמצא ממי ללמוד?

הכלל הראשון שצריך להנחות אותנו הוא שנלמד רק ממי שהצליח לעשות בעצמו את מה שהוא מלמד. אם הוא לא הצליח ותלמידים שלו כן הצליחו, אישית הייתי מעדיף את התלמידים שלו על מנת ללמוד מהם. הפרקטיקה שלהם, כך מוכיחה ההצלחה שלהם, עדיפה.

חכמי ישראל ביטאו את זה ככה: חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. זה אותו עיקרון. אבות העם היהודי הצליחו במשימתם להגיע לדרגות גבוהות ביהדות. מי שרוצה להצליח בכך בצורה דומה, יתחקה אחרי מעשיהם כדי להצליח אף הוא.

גן המבוכה ואיך יצאו ממנו

ועוד דוגמא יפיפיה: רמח"ל בראשית ספרו מסילת ישרים מספר על משחק שהיה מקובל בזמנו בחצרות האצילים והשכבה הגבוהה: גן מבוך. המדובר בגן שהיה מעוצב בצורת מבוך מורכב ומבלבל מאוד כשהמטרה להגיע לאיזושהיא מרפסת מוגבהת באמצע הגן. אלה שסיימו בהצלחה היו יכולים ממקום עמידתם בגובה להדריך את המסתבכים בתוך המבוך איך להיחלץ מהסבך ולמצוא את הדרך להצלחה.

כך או כך, חשוב שנזכור, נשתדל למצוא לנו מדריכים למשימות החיים שלנו, אך נבדוק שיהיו הם כאלה שבעצמם התמודדו והצליחו במה שהם מלמדים.

 

בהצלחה בהמשך הדרך!

וחג פסח כשר ושמח